חורף אמיתי 🌬️

Dec 11

שניים מענקי השירה העברית - שניהם היו גם מאוהביה הגדולים של העיר - הציעו לנו שתי דרכים שונות להרגיש את העונה הזו

דצמבר

השיר "דצמבר" כאילו נכתב מהאף. לפי השיר, זו התקופה שבה העיר מתעטפת בניחוחות: "ריח ים ורוח סתיו / ומיץ של תפוחי-זהב…" ההולך ברחוב מריח "ניחוח דק, הגשם זה עתה נפסק…" ואפילו מה שהוא רואה נכנס לו לריאות: "ללכת-לכת ולנשום / אויר שקיעות כחול אדום". אוויר העיר כאילו מתמלא קטורת: "דצמבר חודש מקוטר / ריחות תפוח ומטר". מרוב ריחות וניחוחות, ענני בושם וקטורת, לא מפתיע שאפילו ללב צומח אף, ו"הלב רוצה להתעטש"

מי שקורא את זה בדצמבר 2025 מבין שזה לא ממש מתכתב עם המציאות. נתן אלתרמן כתב את השיר בדצמבר 1934, כשנחתו על תל אביב גשמים רבים. אמנם זה לא היה חורף אירופאי, כמו שהיה רגיל אליו מילדותו בוורשה או משנות לימודיו בפריז. אבל אלתרמן בכל זאת התרשם מהיכולת של הגשם "להשיב מעט אביב לתל אביב", וכך נכתב השיר הזה

אם נשמעים לציווי "עלה ושוט והסתכל, עד מה יפה היא התבל", מגלים שהתבל של היום במצב לא משהו. ריכוז הפחמן הדו חמצני באטמוספרה כבר הגיע ליותר מ-420 חלקיקים למיליון. מדענים מעריכים שכדור הארץ יכול להסתדר עם 350 - הרמה שבה היינו בערך כשאלתרמן כתב את "דצמבר", לפני כמעט מאה שנה. לא פלא שהחורף התל אביבי כבר לא מה שהיה פעם. אבל אולי אפילו בתקופתו של אלתרמן תל אביב בחורף לא הייתה כפי שהוא מתאר אותה

מזג-אויר

כשמאיר ויזלטיר התחיל להמציא מחדש את השירה העברית בשנות ה-60', הוא אהב להתקוטט עם גדול המשוררים של הדור הקודם. הפריע לו שאלתרמן כתב כאילו בשם העם והאומה, בשם כולם, מפיו של קולקטיב מדומיין: "השקרן הוא אדם שהוא כל כך אלטרואיסטי עד שהוא לא יכול להגיד את המילה 'אני'." ויזלטיר האשים את אלתרמן בחוסר כנות גם באופן שבו כתב על העיר: "תל אביב בשירי אלתרמן, למשל - היא לא קיימת, זו עיר מומצאת לחלוטין".

את החורף התל אביבי האמיתי, ויזלטיר תיאר אחרת לגמרי. לא בשם איזה "אנחנו", אלא בגוף ראשון יחיד. בלי יותר מדי רגשנות, ובטח שבלי חרוזים:

מֶזֶג-הָאֲוִיר הָאָהוּב עָלַי בָּעוֹלָם
הוּא מֶזֶג-הָאֲוִיר שֶׁל תֵּל-אָבִיב בְּלֵיל חֹרֶף.
תֵּל-אָבִיב כְּאִשָּׁה שֶׁהֱטִילוּהָ בִּבְגָדֶיהָ לָאַמְבָּט,
בִּרְיוֹנִים עָשׂוּ לָהּ אֶת זֶה, וְהִיא מְשׁוֹטֶטֶת
עַכְשָׁיו חֲרוּפָה בָּרְחוֹבוֹת מְיַחֶלֶת לְחֶסֶד…

בהמשך השיר, ויזלטיר תיאר את האוויר הקר שמתעכב רק לרגע בתל אביב, את הלחות שמשוטטת בין הבתים ומקלפת מהם את הטיח. מזג האוויר לא חומל על העיר הזאת, ויזלטיר איבחן. אם כבר יורד פה גשם, זה לא ממטרים פזורים וגשמים עליזים. העיר כאילו נזרקת באלימות לאמבטיה. אם מזג האוויר לא מסוגל לחמול, ויזלטיר מבקש מאיתנו להתייחס בחמלה לעיר הזאת

תל אביב בגשם

בשנות ה-60', בתקופה שבה כתב את השיר הזה, ויזלטיר הכיר את יונה וולך. זה קרה כשהלך לפגוש חבר שגר אז ברחוב מזא"ה פינת אחד העם. מה וולך עשתה ביחד עם ויזלטיר? את החוויות המשותפות שלהם אפשר כנראה למצוא בשירים שכתבו שניהם - שירים חושפניים, שנחשבו גסים מדי בעיני הממסד, אבל התקבלו בתור קול תל אביבי אותנטי, חריף ובועט. אולי הבקשה של ויזלטיר לחמול על תל אביב היא גם בקשה לחמול עליו ועל שכמותו - המשוררים התל אביבים. "השירה כפי שאני תופס אותה צריכה מקום, מה שאני קורא אקלים. במובן הכי פיזי של המילים מקום, אקלים. ותפסתי בחוש שהמקום שלי הוא תל אביב," אמר פעם

שנים אחר כך, יונה וולך כבר הלכה לעולמה, ומאיר ויזלטיר הפך למשורר בגיל העמידה. אבא לשתי בנות (אחת מכל אחת מגרושותיו), הוא לא ממש היה איש משפחה. בגיל הפנסיה עבר להתבודד בדירה שמצא לעצמו ברחוב מזא"ה 69. אחרי קריירה ארוכה, שבה פרסם 12 ספרי שירה, החליט לקחת הפסקה. את הזמן הוא העביר במפגשים עם ידידות על ספסלים בשדרות רוטשילד.

יש לי סימפטיה

חיפשתי שלט הנצחה על הבית שבו ויזלטיר התגורר, אבל לא מצאתי. עברו רק שנתיים מאז הלך לעולמו, וכנראה שבעירייה עוד לא הספיקו להציב את השלט שמגיע לו, מתוקף מעמדו כחתן פרס ישראל לספרות ושירה. אבל בדרך לרחוב מזא"ה - אולי בפינה של אחד העם, היכן שהכיר את וולך בצעירותו; ואולי בפינה של רוטשילד, היכן שהסתודד עם ידידותיו - התחלתי לזמזם שיר אחר של ויזלטיר. שיר שגם כן ביקש לעורר חמלה כלפי העיר הזאת:

יש לי סימפטיה
לאמנות קונספטואלית בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת

יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה
לאנשים מתייאשים בתל אביב

אילולא שלמה גרוניך שהה בניו יורק באותו זמן, כנראה שלא היה נותן לשיר הזה את הלחן הכי קופצני שהמוזיקה העברית ידעה אי פעם. נורית גלרון ביצעה אותו לראשונה בערב שירי משוררים בהיכל התרבות ב-1980 - באותו מופע שבו בוצע לראשונה "דצמבר" של אלתרמן. ומשם הפך "יש לי סימפטיה" לאחד השירים המוכרים של ויזלטיר. גרוניך גם יצר לו קליפ מוטרף, שצולם ברחבי תל אביב בניינטיז - חגיגה לעיניים עבור מי שיש לו חמלה, סימפטיה או נוסטלגיה לתל אביב של לפני שלושים שנה:

אפשר לחיות בתל אביב

תל אביב האמיתית היא לא אמנות אומר ויזלטיר. היא לא הדימויים הנחמדים שאלתרמן כותב עליה בשירו "דצמבר". תל אביב האמיתית היא טיח נופל ואוטובוס מת, ואין קונספט. גם מי שינסה בכוח, ימצא אותה לא מרגשת. אפשר להתאמץ ולהתעקש, אבל בסוף אנשים מתייאשים מתל אביב

גם ויזלטיר התייאש מתל אביב. "אפשר לחיות בתל אביב עד יום הכליון / אך להיקבר, חבר חביב, אפשר רק בחולון" - כך ויזלטיר כתב בשנים יותר מאוחרות שלו. זה עוד שינוי שעבר על תל אביב. אלתרמן עוד הספיק להיקבר בקריית שאול, בתחום המוניציפלי של תל אביב. ויזלטיר, למרבה האירוניה — נקבר בפתח תקווה

ואתם? עדיין מתרגשים מתל אביב? או שאולי כבר מיואשים ממנה? אני עדיין מתרגש ממנה מאוד, ובייחוד בחורף