אהבה כמו בציור 🎨
כשהמבטים שלהם נפגשו, על סיפון האונייה בדרך לארץ ישראל, התחילה האהבה. הבית שהקימו ביחד הפך את תל אביב לבירת התרבות העברית
אסתר דייויס הייתה בהתרגשות שיא. היא הייתה בדרכה לטיול במזרח, על האונייה "מאוריטניה". במזרח התיכון, ליתר דיוק
היא נזכרה איך נעמדה על הבמה באולם אירועים בפיטסבורג, פנסילבניה. הקהל הרב שהתאסף שם - הגיע במיוחד כדי לשמוע אותה. היא זכתה במקום הראשון בתחרות חיבורים, שאורגנה על ידי תנועת נוער ציונית. בחיבור היא כתבה על "התקווה הנצחית שפלשתינה תשוב ותהיה מולדת לתרבות היהודית"
נדרשת כאן הערה קטנה - לפני מאה שנה אפשר היה להשתמש במילה "פלשתינה" מבלי להיחשב לתומך טרור. למעשה, השם "פלשתינה" שימש בקהילות יהודיות ברחבי העולם כשם חיבה לאותו חבל ארץ שבו התפתח היישוב היהודי בארץ ישראל. לא היה מעשה יותר ציוני מאשר לדבר על "פלשתינה". בעצם היה - לעלות לפלשתינה
האונייה שטה על מימי האוקיינוס האטלנטי, עם החרטום לפאתי מזרח. כרטיס הנסיעה ניתן לאסתר כפרס - על החיבור המצטיין שכתבה. אמנם כרטיס באקונומי, אבל לא היה שום דבר שיעצור אותה מלשוטט לכיוון המחלקה הראשונה. על הסיפון היא פגשה בחור אחד, גבוה. עורו שזוף, שיערו שחור, עיניו כהות
כבר מגיל צעיר, ראובן זליקוביץ' נמשך לאמנות. בעיירה הרומנית שבה גדל, כבן למשפחה חסידית, לא היה יכול להגשים את עצמו. אחרי שנחשף לרעיון הציוני, עלה לארץ ישראל, והתיישב בירושלים
הוא הצטרף לחוג הסטודנטים של בית המדרש לאמנות "בצלאל". כאן חשב שיוכל לבטא את רגשותיו בציור. מה גדולה הייתה אכזבתו. המורים הכשירו את הסטודנטים לשמש ככלי ביטוי של המפעל הציוני. הכל היה אלגוריה לחזרת העם היהודי לארצו. איפה הרגש?
גלות, נישואין וגאולה / אפרים משה ליליין מאסכולת בצלאל
ראובן ברח משם אחרי פחות משנה. הוא שוטט ברחבי אירופה, למד אמנות. רק אחרי עשור העז לעלות שוב לארץ ישראל. הפעם השנייה נראתה אחרת לגמרי
תל אביב כבר החלה להתגבש כעיר של ממש. הסצנה התרבותית התגלגלה במורד הרי ירושלים ישר אל מישור החוף. אנשי הרוח כבר ביססו את עצמם בעיר החדשה, שהרגישה משוחררת מהאלפי שנות היסטוריה שבירתנו הנצחית נטלה לעצמה
בתל אביב ראובן הרגיש חופשי. לא היה צריך להיות שופר של הציונות, אלא פשוט לבטא את רגשותיו. כמו שעלי מוהר כתב פעם: "כך זה הצטייר בילדותנו," ראובן לא צייר את מה שעיניו ראו, אלא את מה שראה בעיני רוחו
פירות ראשונים / ראובן רובין, 1923
מהר מאוד ראובן התקבל בתור הצייר החשוב ביותר של היישוב היהודי. הוא היה בין הציירים הראשונים בארץ שהציגו בהצלחה תערוכות יחיד. חיים נחמן ביאליק כה התפעל ממנו: "אם יש צייר אמן אחד שהוא קבוע בארץ ישראל ממש, שקנה בה עולמו ונתייחד בה, ראובן הוא האחד". כך הכתיר המשורר הלאומי את הצייר הלאומי. שניהם הפכו את תל אביב לבירת התרבות העברית - מי במילים, ומי במכחול וצבע
ראובן רובין מצייר על המרפסת
חוף הים של תל אביב / ראובן רובין
רחוב בלפור / ראובן רובין
ההצלחה הביאה אותו להציג תערוכות גם בחו"ל. בחתימה על ציוריו הוסיף את שמו באנגלית לצד שמו בעברית - ראובן רובין. הציורים שלו נדדו בין פריז ללונדון, בין ניו יורק, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. אחרי שהות ארוכה בארצות הברית, עלה על האניה בחזרה לארץ. הוא כבר היה יכול להרשות לעצמו כרטיס למחלקה הראשונה ב"מאוריטניה"
תוך כדי השיט ראובן נזכר בבחורה הרומניה שפעם היה מאוהב בה. הוא אפילו צייר אותה. דרך הציור ידע לבטא את רגשותיו העזים. ליבו נשבר כשהוריה אסרו עליה להיפגש איתו. למה שתלך עם אמן חסר פרוטה? היא אמנם ניסתה לחדש איתו קשר כמה שנים אחר כך, כשהפך לצייר מפורסם. אבל אש האהבה לא ניצתה מחדש
הם נפגשו על הסיפון. מבטיהם הצטלבו. אסתר כתבה על כך ביומן שלה: "הלכתי למחלקה הראשונה, וברנש אחד הציג את עצמו. שמו רובין והוא אמן מפלשתינה. הוא מאוד מכוער אבל מרתק. הוא חושב שיש לי עיניים מדהימות והוא מאוד חביב. בן 34 אבל עדיין רווק. בני הזוג שפירו לא מתפעלים ממנו אבל אני כן"
רק בת 19, אסתר הוקסמה מראובן רובין. למרות כל הדגלים האדומים. ביומנה כתבה על היום הראשון שבו נפגשו: "בסוף הערב הוא נישק אותי". הכרטיס למחלקה הראשונה היה בזבוז כסף משווע. ראובן העביר את כל המסע לארץ ישראל, ימים על ימים, במחלקה השלישית. ביחד עם אסתר. בזכרונותיו כתב: "על מסע הפלגה זה נגזר שיהיה גורלי בחיי"
כשכתבה בחזרה להוריה בארצות הברית, הם כמובן הביעו מורת רוח. אבל מה לעשות שאסתר הייתה בטיול למזרח, הרחק מהוריה המודאגים. כמו שגלית חוגי אמרה פעם: "אנשים צעירים באו הנה… למדבר ולכיף, באוניה. זה היה האינדי-נגב שלהם"
זה לא היה רק שמש וכיף. אסתר, שהייתה מורגלת לרמת חיים אמריקאית, הגיעה לארץ נחשלת עם תנאים סניטריים ירודים. היא חלתה בטיפוס. ראובן טיפל בה במסירות. תוך חודשים ספורים החליטו למסד את הקשר. מאז הציור המשותף הראשון שלהם, ראובן רובין חזר וצייר את עיניה הכחולות של אסתר.
מאורסים / ראובן רובין
בשנים שלאחר מכן נולדו שני הילדים, דוד ואריאלה. בית המשפחה הפך למוקד עבור הבוהמה התל אביבית. הסצנה האמנותית בירושלים נותרה הרחק מאחור. ביאליק, שלונסקי, טוסקניני, גוטמן - כל אנשי הרוח שאחר כך הפכו לרחובות בתל אביב - באו להתארח אצל אסתר
אסתר רובין על רקע צלליתו של ראובן רובין
בית ראובן ברחוב ביאליק נפתח לציבור לאחר מותו של הצייר. אלמנתו דאגה שישמש כמוזיאון. על הבחירה לחיות בצל בעלה, סיפרה בספר הזכרונות שלה: "בחירתי להיות 'עזר כנגדו' היתה מודעת ונעשתה מתוך הכרה בערך עצמי. היתה בינינו שותפות מלאה… המחויבות שלי לרובין, הדאגה לשלומו, לכך שיוכל להתמסר לעבודתו בשלווה וללא הפרעות, נבעו גם מאופיי"
מכירים עוד סיפורים שווים על אהבה תל אביבית? ספרו לי בתגובות
אם מתחשק לכם לגלות את תל אביב, אני אשמח להדריך אתכם בסיור פרטי מותאם - לזוג, למשפחה או לצוות עובדים. כל סיור נראה אחרת, אבל כולם מתחילים מסקרנות אמיתית ואהבה לעיר הזו. כתבו לי מה אתם מדמיינים, ואשמח להציע לכם משהו שיתאים לכם
הניוזלטר נשלח כל חמישי ב-11:00
תקבלו אותו ישירות לתיבת המייל
